רבי לוי
יצחק מברדיטשוב
נולד
בשנת ת"ק בעיירה הוסקוב שבמחוז פשמישל לאביו
רבי מאיר ברבי משה מזאמושץ, בנים למשפחת רבנים
שבמשך כ"ז דורות לא הוסר כתר תורה ממנה , בימי
נעוריו היה נודע בכנויו "העלוי מירוסלב" על
שם מקום למודיו, זמן מה ישב בליברטוב בבית חותנו
הגביר ר' ישראל פרץ, בהשפעת בי שמלקה מניקלשפורג
שהתוודע אליו בעת ישבו ברוטשוול נסע רבי לוי
יצחק למזריטש וישב שנים מספר בבית המגיד, בו
למד את דרך החסידות. משנת תקכ"א מילא את מקום
רבי שמלקה ברבנות רוטשוול, בשנת תקכ"ה נתקבל
כרב בז'יליחוב. בשל רדיפות המתנגדים עבר בשנת
תקל"א לפינסק בה שימש כרב וריש מתיבתא, גם
שם לחמו נגדו המתנגדים ופעם אף התנפלו על ביתו
ושדדוהו. משנת תקמ"ה שימש ברבנות ברדיטשוב
בה מצא סו"ס אפשרות להקים מרכז חסידי גדול
ולכהן בכהונותיו כרב וכמנהיג רוחני במשך עשרים
וחמש שנה עד יום כ"ה תשרי תק"ע בו" כבה אור העולם"[בבטוי
של ר"ן מברלצב] מרוב הערצה לרבם לא קבלו
עוד בני ברדיטשוב רב לקהלתם, וכל גדולי התורה
שבאו אחריו כונו בתואר דיין ומורה הוראה.
הספורים
הרבים המסופרים עליו בקרב החסידים מפארים
את תכונותיו והליכותיו כאיש הרגש והרחמים
ומתארים אותו ביחוד כאוהב ישראל, כסנגור האומה
ופרקליטה הגדול. דברי תורתו והגותיו מכונסים
בספרו "קדושת לוי" סלאוויטא תקנ"ח. שלשה
בנים היו לו רבי מאיר מחבר הספר "כתר תור
" שנפטר עוד בחיי אביו, רבי ישראל רבה של
פיקוב וממלא מקום אביו ורבי דוב בעריש, על תלמידי
המרובים שהגיעו לאלפים כעדות בנו רבי מאיר
נמנו גם רבי אהרן מז'יטומיר, רבי אברהם דוב
מבוטשאטש, רבי חיים יוסף מפיסטין, רבי אברהם
מרדכי מפינטשוב, רבי יוסף מנימירוב, רבי ישכר
דוב מח"ס הזכירה, ורבי צבי חסיד מימפולי.
אהבת
ישראל
צריכין
כל או"א ליתן עינו ולבו כל הימים להיות אוהב
כל אחד מישראל אהבה שלמה כנפשו ומאודו, ובאם
שיהיו כל ישראל באחדות גמורה בודאי יבנה ביהמ"ק
במהרה. זה הכלל; אימתי שאין באפשרי שיהיו כל
ישראל באחדות גמורה רק שישובו כל ישראל
לבוית"ש ויהיו כלם דבקים בו ית"ש והוא ית"ש אוהב
כל אחד מישראל אהבה שלמה ממילא תהי' השראת השכינה,
כיון שאל אחד בראנו, ונשמות ישראל באין
ממחצב אחד, כשיש לאחד צער גם חבירו מרגיש, וכשיש
מאחד לישראל שמחה גם חברו מרגיש בשמחה, כמו
אדם אחד. כשכואב לו אבר אחד מרגיש כל הגוף
צער. קדושת לוי פירושי אגדות.
כל
איש ילמד זכות על ישראל
א
הקב"ה
שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו
וחסדיו, אך צריכין אתערותא דלתתא לעורר את
המדה של רחמנות למעלה. וע"י מה תתעורר אותה
המדה של חסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים
זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות, ואז
על ידי זה גם מלמעלה מתעוררת אותה המדה
ומלמדין גם עליו ועל כל זרע ישראל חסדים. ואם
כן האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון לפתוח
שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל. וז"ש שופטים
ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ר"ל שאתה בעצמך
תתקן ותכין המשפט של מעלה ע"י שעריך והם השערים
שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך, וזה ושפטו את
העם משפט צדק, ר"ל, כל איש ילמד את עצמו להתנהג
לשפוט את העם משפט צדק ללמד צדקה וזכות על כל
זרע ישראל ואז האדם מעורר השער של מעלה. ועי"ז
יוצא בדין זכאי במשפט של מעלה כי במדה שאדם
מודד מודדין לו. שם שפטים.
ב
הבורא
ב"ה בחר רק בישראל לפיכך אין שום אחד רשאי לומר
על ישראל שום דבר רע, רק ללמד זכות על ישראל.
דהנה האדם נחלק לשלשה חלקים; הראש, דהיינו
עינים והאזנים לא נבראו רק להביט אל ה' ולשמוע
דברי מוסר ודברי תורה, והפה לא נברא רק לדבר
דברי תורה וללמד זכות על ישראל. שם בא.
המוכיחים
את ישראל
א
יש
שתי בחינות במוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא
ברוך הוא; אחד, שמוכיח בדברים טובים דהיינו
שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור
מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה
מכסא כבוד וגדול הנחת רוח אשר להבורא יתברך
כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר
בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא ברוך
הוא, ובזו התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות
רצון הבורא ברוך הוא, לקבל כל איש מישראל עול
שמים עליו.
ויש שמוכיח
את ישראל בדברים קשים ובדברי כבושים עד שהם
מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם;
זה שמוכיח את נשמת ישראל בטוב מעלה את נשמת
ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת
ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות
מנהיג על ישראל. שם חקת.
ב
יש שני
מיני צדיקים המוכיחיס את העם לילך בדרכי ה'
יש צדיק אשר בדיבורו עושה רושם להכניע לב
עושה רשעה ולהטותם לדרך ה', וא"צ ליתן שום טעם
לדבר. וזה א"צ להיות אומן בלשונו כי אינו צריך
להסביר הדבר רק כשאומר הדרך הישרה לעשות כן
דיבורו עושה רושם, ויש צדיק אשר אין דיבותו
עוֹשה רושם, רק שהוא מוכרח להביא ראיות וטעמים
לדבר שזהו דרך הישרה. וזה צריך להיות בעל לשון
שיוכל להסביר הדבר להשומעים כדי שיכנסו דבריו
ללבם. שם ושם.
ישראל
הם התורה
הש"י
נתן התורה לישראל ונשמות ישראל הם גוף מתורה.
כי ישראל ישנם ששים רבוא וששים רבוא אותיות
לתורה, נמצא ישראל הם התורה, כי כל אחד מישראל
הוא אות מהתורה, נמצא מה שפקד משה את ישראל
למד את התורה. שם במדבר.
כוונת
ישראל לשם שמים
הקב"ה
מתפאר בעמו ישראל 'הנך יפה רעיתי' שמסגלים תמיד
מעשים טובים לאביהם שבשמים, ואף שלפעמים הם
הולכים בשוקים וברחובות לבקש את שאהבה נפשם
עכ"ז כוונתם לשם שמים, שאם ירויחו איזה ממון
מפזרין ממנו לצדקה ולענג שבתות וי"ט ולישב
בשבת תחכמוני כאשר יהיו צרכיהם מוכנים, וזהו
'הנך יפה עיניך יונים' פי' שתמיד עיניך צופות
לדבק בבת זוגך. הקב"ה כביכול דוגמת היונה שאינה
ממירה בבת זוגה. שם שיר
השירים.
האומות
נבראו בשביל ישראל
דע שכל
האומות שנבראו לא נבראו אלא בשביל ישראל, לטובת
ישראל. שלפעמים על איזו סבה מאומות טובה
לישראל בעבור זה יניקה שלהם מקדושה, ואילולי
שלא היתה איזו טובה לא היו נבראים כלל, ומזה
יניקה שיש להאומות ולהשרים מקדושת אותה היניקה
הוא התחלה ופתיחה שלהם, ומשם הם מתפשטים.
וכדמות היגיעה שלהם מהקדושה והתפשטות שלהם
ככה דמות האותיות שלהם והלשון שלהם. ודע
שכל שר ושר של אומות צריך לעבוד את אלהינו וכ"א
צריך להגיד שירה שלו כפי בחינתו, אם באהבה,
אם ביראה, אם בנצחון, וכפי בחינתו שעובד את
אלהינו ומגיד שירה ככה יונק וככה משפיע לאומתו.
וככה דמות אותיות של האומות ולשון של האומות.
ודע! אם אדם רוצה שאחד מן האומה יהפוך לבבו
לטובה על ישראל אם הוא יודע באיזו בחינת השירת
ועבדות שלו לאלהי האלהים, ובאיזו מדה הוא משבח
-- אם הצדיק אומר זאת השירה שמגיד השר שלו ועובד
בזאת הבחינה לאלוהינו שעובד השר לו, אזי צריך
השר לאהוב זה האיש שעובד את אלהי האלהים בבחינה
שלו, שהוא עובד ואומר השירה שלו המייחדת אליו
לזה השר וכיון שהשר אוהב את הצדיק שאומר
את השירה שהשר אומר אזי כופה אותו לעשות רצון
הצדיק וא"צ להשבעות של מלאכים. ולכן גדול האומר
פרק שירה, ולכן יש צדיקים שיודעים שבעים לשון.
שם לקוטים.
השגת
האומות
האומות
אינן יכולין להשיג הבורא ב"ה מצד מעשי נסים
שהם בטבע או בשינוי הטבע כמו מכת מצרים
שהיה על ידי שדוד המערכות, מה שאינו כן בדברים
שהם למעלה פן הטבע אינם יכולים להשיגו אף
למעלה מן הטבע, וזוהי הכוונה גוי ששבת בשבת
חייב מיתה, כי האומות אינן משיגות רק הטבעיים
הנבראים ושבת הוא למעלה מן הטבע. שם בא.
הכרה
ואמוגה
יש
אדם שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדותו
על ידי שחוקר בשכלו אחדות הבורא ברוך הוא ומשיג
בשכלו אלהותו ואחדותו, ואז עובד אותו. ויש
אדם שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדותו
ב"ה על ידי האמונה שיש אלוה בעולם אשר ברא כל
הנמצאים בלי שום חקירה על ידי השכל שלו, והכלל
הוא; כמו שיש באדם ראש ועקב וידים כך יש בעבדות
הבורא ב"ה ראש ותוך וסוף, כי הבחינה הראשונה
שעובד את הבוב"ה ומשיג אחדות הבורא ע"י שחוקר
בשכלו ומשיג שיש אלוה בעולם ואחדותו ברוך הוא
בחינה זו נקראת ראש, והבחינה השניה שעובד את
הבורא מחמת האמונה שמאמין באלהותו ובאחדותו
ועובד אותו הבחינה הזאת נקרא עקב, כי הוא סוף
המדריגה. והידים רומז על אהבת הבורא. ולכך הידים
לפעמים הן למעלה נגד הראש שרומז שאדם יש לו
אהבת הבורא מחמת שמשיג אלהותו ואחדותו יתברך
על ידי שהשיג בשכלו שיש אלוה בעולם ע"י זה יש
לו אהבת הבורא ב"ה, וזה הרמז שידים הן למעלה
ולפעמים הידים הן למטה הרמז שיש לו אהבת הבורא
ב"ה מחמת האמונה שמשיג על ידי האמונה אחדותו
ואלהותו, עיקר העבדות והשגת אחדות הבורא הוא
על ידי המדריגה שא' עובדיהו בכל דרכיך, איש
אשר שם לבו לדבר ה' לקבל עליו עול יראתו שימיים תמיד
שויתי ה' לנגדי תמיד, הנה בכל דרכיו ידע בוראו
ויעבדהו בכל תנועותיו ואף בכל עסקיו הגופניים,
בכולן יכוון בהם התכלית האמיתי הנצחי, שיהיו
כולם מכשירי אוכל נפש היקרה, ויהיה זריז וזהיר
במלאכתו ועסקיו ושוקל בפלס מאזני השכל כל מעשיו
לבל יתערב זר וחול בקודש, איזה שמץ ופסול
אשר לא כדת המלך, מלכו של עולם. נמצא איש כזה
בודאי בכל מה שעושה הרי הוא לומד ועוסק והוגה
בתורת אלקיו כי הלא בכל תנועותיו הוא נפנה
כה וכה על צידי צדדים ובודק עד מקום שידו מגעת
להתנהג הכל עפ"י התורה והמצוות אשר ציוה
השי"ת ובל יתערב שום איזה שמץ עווֹן. והרי בעת
עסקו במו"מ שלו הרי הוא עוסק בתורה והוגה בה
ומסתכל בה מה שכתוב כדי להדריך ולהתנהג כל
מעשיו על מכונו. ואיש ההופכי הוא אשר ילך בדרך
כל הארץ הלז, החומריות, ואינו מכוון הכוונה
שהוא לעבודת הבורא רק הוא מכוון למלא חשקת
תאוותו, בודאי לא יבצר ממנו עצור ועזוב לסור
מן הדרך הטובה לדרך לא סלולה, כי תכלית הכוונה
שהיא התאוה תשיאנו שלא לחדול מכל אשר תשיג
ידו אופן אשר בו ימלא תאוותו. והנה איש כזה
שתים רעות עשה; א' שבפועל ישים אשם נפשו בשאט
נפש לעבור מצות אלקיו. ב' שאחר שלא רצה לבו לילך
אחר ה' כנ"ל גם תורתו עזב מעסוק בעת עסקו בעניניו
ועסקיו. שם פרקי אבות פ"ב.
תיקו
הראשי
תיבות ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'אבעיות -- ובהשקפה ראשונה יש לדקדק;
הא זה יהיה הכל אחר ביאת הגואל ב"ב אמן ולמה
יתרץ אליהו הקושיות והאבעיות הא יעמוד משה
רבינו שנתן לנו התורה והמצוה ולמה לא יתרץ
הוא הקושיות והאבעיות? ונראה, דהנה כתוב בסדר
הדורות בהפלוגתא דרש"י ור"ת, עם התפילין דרש"י
ז"ל היה משה רבינו בסייעתו, והר"ת לא השגיח על
זה ואמר לו שכבר נתן לנו התורה ובידינו להורות
כפי הוראת שכלנו בהתורה הקדושה. ונראה להבין
זאת ונבאר זאת בקיצור; דהיינו, גבי פלוגתא דב"שמאי
וב"הלל אמרינן אלו ואלו דברי אלהים חיים [עיררבין
יג} דהנה יש בחינה שאדם לומד הפשט בהתורה הקדושה
כפי הבחינה שלו, אם הוא מעולם החסד אז הכל טהור
ומותר וכשר כפי הוראת שכלו בהתורה הקדושה,
וכן להיפך כשהוא ממדת הגבורת אז הוא להיפך.
והנה
ב"הלל מדתם היה מדת החסד ולכך ב"ה לקולי וב"ש
שהיה ממדת הגבורה לכך ב"ש לחומרא, אבל באמת
כל אחד לפי מדרגתו דברי אלהים חיים. וזהו אלו
ואלו דברי אלהים חיים. והנה חכמינו ז"ל שהיו אחר הדור
ב"ש וב"ה וראו שהעולם צריך להתנהג בחסד וקבעו
הלכה כב"ה בכל מקום לקולא כב"ה. והנה מי יכול
להבחין זאת באיזה מדה צריך זה העולם להתנהג שיופסק הלכי
כמותו? מי שהוא בחיים והוא בזה העולם הוא יודע
באיזה מדה צריך זה העולם להתנהג! אבל מי שאינו
חי אינו יודע כלל באיזה מדה צריכה לזה העולם להתנהג בה.
והנה אליהו הוא הי וקיים ולא טעם טעם מיתה והוא
תמיד בזה העולם ולכך הוא יפשוט הקושיות ואבעיות
כי הוא יודע באיזה מדה צריך העולם להתנהג. ובזה
יובן מה שאמר ר"ת למשרע"ה שכבר נתן לנו התורה
ובידינו להורות. קדוּשת
לוי ליקוּטים.
תפלה
התמה
כשהאדם
מזמר ומשבח לבוראו בלב שלם ביראה ואהבה ודביקות
בלי שום פניה ומחשבה זרה, רק מייחד המעשה לעשות
נחת רוח ליוצרו ומעורר ומשעבד לזה כל כוחות
גופו המחשבה והדיבור וכל עצמותיו תאמרנה, ומתאר
אותו בתוארים כמו טוב, רחום וחנון וכדומה, אז
בודאי יתעורר אותו האדם לאחוז גם הוא בסנסני
המדות הנ"ל לדמות ליוצרו להיות גם הוא טוב לכל
ולחונן דלים. כי מאחר שמחשבתו ודיבורו וכל
כחותיו הם כולם כאחד הסכימו על כושר ויושר
המידות ההמה עד שבחר בם להודות ולהלל לתאר
בם את המלך ה' צבאות ב"ה ואז בודאי לא יניחם
אבל יאחז בם. ומה גם שבעת שבחו לבוראו בתוארי
המדות הנ"ל בכל כוחותיו נקשרה נפשו באותן המדות
והמדות שופעות עליו שפעת יפעת אורם והדרם ומסייעין
אותו שידבק במידות הנ"ל. ולכן כשנקשר בעבותות
אהבת בוראו ומדותיו הטובות הטובה ורחמים וחמלה
וחנינה אח"כ אם מתפלל ושואל איזה דבר מרחמים
עליו מן השמים וממלאים משאלתו לטובה. שם ושם.
התלהבות
אדם צריך
להתפלל בהתלהבות גדולה. אך עכשיו בעוה"ר יש
לנו מוחין קטנים ואינם יכולים להתחיל תיכף
להתפלל בהתלהבות גדולת רק אח"כ באמצע הדבורים
בא אדם לידי חיות משא"כ כשיבוא משיח צדקנו ב"ב
נתחיל תיכף בהתלהבות ואש גדולה. שם לקוטים.
התלהטות
החוקרים
נתקשו מאד בספק על מציאת הנפרדים בעולם התחתון
והויות החיצוני'. כי אחר שא"ס ב"ח הוא ראשית
השתלשלות הוא אחדות פשוט בלי שום פירוד
ושינוי וע"כ מבטן מי יצאו הנז?' והענין האמיתי
בזה הוא; כי הפירוד לא נתהוה ע"ד טבע ההשתלשלות,
אבל היתה כוונה מיוחדת מכוונת מאתו ית' למציאותו
לטובת החיים, המדברים אשר תכלית בריאתו הוא
להשיג השלמות האמיתית באמצעים מיוחדים המה
התורה והמצוות ומעש"ט אשר שכר קיומם ועשיותם
יהי' מחזה שדי יחיה בנועם ה' אשר הוא השלמות
האמתית המבוקשת. והנה אם לא היה בעוה"ז שום
פירוד וחיצוניות רק היה הכל אחדות פשוט וטוב
כללי לא היה מגיע לאדם לעולם התלהטות בעבודת
בוראו כי התענוג התמידי יפסוק אליו ההתלהטות,
ע"ד משל אדם לדבר שהוא רגיל בו ומצוי לו אין
לו כ"כ התלהטות גדולה כמו לדבר חדש ובלתי התלהטות
בעבודה לא היה האדם הולך בעבודה ממדריגה למדריגה.
אבל היה בגדר המלאכים הנקראים שרפים עומדים
תמיד במדריגה מיום שנבראו, לאשר שאין להם שום
מניעה ומסית לסור מעבודת בוראם, ולכן לא
תגדל התלהטותם שבה יעלו דרך סולם המדריגות.
ולכן מטובת הבורא על ברואיו התחתונים הנצרכים
לעליות המעלות ע"י התלהטות בעבודתם המציא הפירוד
והחיצוניות, הלא המה המסיתים את האדם לסור
מדרך ה' אחר ההבל. וכאשר לו בכח יגבר האיש
בגבורות כבישות יצרו מכח הגבורות והנצחון
ינוס ויצא החוצה מן הדרך אשר ניסח אליו ויכנס
וילך בהפכו, הוא דרך הקדוש בהתלהטות גדולה
כי כח הגבורות והנצחון מוליד התלהטות. שם.
הכרת
ערך המצוה
האדם
צריך להיות עניו בכל דרכיו ובכל מעשיו. ושמא
תאמר בעבודת ה' ג"כ יהיה עניו? ח"ו לומר כן.
אדרבא! האדם צריך לומר מעשי שאני עושה מצות
ה' חשוב אצל הבורא ית' והש"י כביכול יש לו
תענוג מן המצוה שלי שאני עושה, כי אם ח"ו האדם
יהיה עניו במצות ה' ויאמר מה מעשי השובים
אל ה' זוהי כפירה. שם עקב.
אותיות
התורה
באורייתא
ברא קב"ה עלמא וכל דבר שיש בעולם יש בו אותיות
התורה וניצוצות קדושים המתלבשים שם. ואדם
כלול מרמ"ח אברים כנגדם יש רמ"ח מצוות עשה
ושס"ה מצוות ל"ת, והם החיות של האברים והגידים.
והארץ יש לה ג"כ רמ"ח אברים; שיש לה לב הארץ,
ופי הארץ, ועין הארץ כו' בהם יש ג"כ חיות של מצוות.
וכשאדם עושה מצוה אזי כל הארץ שלו. ולפיכך בזה
היה כובש יהושע שבע ארצות שהוא ידע כל החיות
של כל עיר והמצוה השייכת לה והיה מקיים
אותה לפיכך כבש כולם. שם
בראשית.
אוֹתיוּת
לבנוֹת
כי נודע
כי התורה אש שחורה על גבי אש לבנה [ירושלמי
שקלים פ"ו ה"א] כי האותיות המה אש שחורים והגויל
הוא אש לבנה. ואש לבנה הוא נגד העולם האין אשר
הוא הרצון העליון. כי סוד הוא נקרא גוון לבן, שגוון
לבן אינו בכלל גוון כידוע. ולכן שרטוטי האותיות
הוא על גבי גויל. והעושה שרטוטין הוא הכנה שיכתוב
אותיות ע"ג, וכן האין הוא הכנה לכל דבר. וכ"כ
הראב"ד בספר יצירה בהקדמה. והוא בסוד הכין ופעל זהרי חמה,
כ"כ הראב"ד. ובהכנה וברצוֹת של דבר ניכר סוף
המעשה. וכן אמר מורי; "כח הפועל בנפעל". לכן כיון
שניכר הרצון הכין א"ע לעשות היכר ברצון סוף
המעשה והוא סוד השרטוטין שניכר בגויל שרוצה
לכתוב אותיות, והגויל הוא אש לבנה. והוא האין
כאשר כתבנו. והרצון בא מאפס המוחלט. ואפס המוחלט
הוא סוד רדל"א, כי באפס המוחלט עדיין לא נודע
מה יעשה בו. כן נקרא לא אתיידע. רק כשבא לרצון
אז נודע מה שיברא או שיעשה. ואפס המוחלט הוא
הגויל והוא סוד לבושיה כתלג חיוור. אבל ברצון
כבר נודע שיברא לכן יש בו רשימות בשרטוטי התורה.
אפי' כיון שעדיין הוא בכח ולא בפועל לכן אין
בו גוונוני אותיות שחורה רק רשימות לבנות כמו
השרטוטין של תורה והוא עמוק מאד. והמשכיל יבין.
קדוּשת לוי , קדוּשה שניה
עוֹד
על אוֹתיוֹת
במסכת
מגילה דף ט"ז ע"ב; כל השירות נכתבות אריח ע"ג
לבינה ולבינה ע"ג אריח וכו' -- הנה לכאורה יש
להפליא מ"ש תורה חדשה מאתי תצא, הלא הוא אחד
מי"ג עיקרי' שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא
תורה אחרת? אמנם; הענין הוא כך, כי הנה ידוע
שאותיות התורה הם בחי' אורות פנימיים אשר בא
בהתגלות בסדר השתלשלות העולמות וגבול הלבן
המקיף להאותיות הם בחי' אורות מקיפים אשר אינם
באים בהתגלות רק בהעלם בבחי' אוֹר מקיף, ומזה
מובן שגם הגבולים הלבינים הם ג"כ בחי' אותיות,
אך הם אותיות נעלמים למעלה מאותיות נגלים.
ומזה הטעם נגיעה אסור בס"ת, כי ע"י הנגיעה היא
מבטל ומסתיר בחי' הלבנוני' שהוא אותיות הנעלמים.
אך בקי"ס שהיה נס גדול למעל' מהטבע כי נתגלה
אור וחיות ה' שהוא למעלה מעלה מסדר השתלשלות,
דהיינו מבחי' סובב בחי' א"מ ולכן השירה נכתבות
אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח, כי היה בחי'
התכללות משניה' יחד, דהיינו שנמשך בחי' הלבנוני'
שהוא אותיות הנעלמים בהתגלו' בבחי' אותיות
הנגלי'. וזהו שאמרו חז"ל [מכילתא בשלח ב] ראתה
שפחה על הים וכו' מטעם שהי' כ"כ התגלות אלקות
עד שגם שפחה היה בכחה להשיג כו'. וזהו פירוש
הפסוק תורה חדשה מאתי תצא כי לעתיד שיהיה התגלות
אלקות ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו' דהיינו
שיהיה התגלות מבחי' סובב ויתגלה בחי' הלבנונית,
היינו אותיות הנעלמים המקיפים באותיות התורה
הנגלים .וזהו תורה חדשה מאתי דייקא והבן: ק"ל ליקוּטים
משל
לבן מלך
לבן מלך
היתה מלחמה עם שונאיו וכבש המלחמה והיתה לאביו
שמחה גדולה. ומחמת גודל השמחה הוא ממלא
רצון וחפץ כל איש ואיש אשר יבקש ממנו בעת שמחתו,
כי כן דרך המלך כשהוא בשמחה אז הוא ממלא רצון
כל המבקשים. והנה באמצע השמחה בא השונא
של המלך ג"כ לבקש דבר מאת המלך, והנה אם אין
המלך מסתכל בשורש השמחה אזי ח"ו הוא ממלא
גם רצון השונא אבל כשהמלך מסתכל בשורש השמחה
שהשמחה הוא שבן המלך כבש אותו השונא אז בודאי
כלל וכלל אינו משגיה עליו. והנה כתיב 'אני
לדודי ועלי תשוקתו' כי ידוע כי ישראל עלו במחשבה
ובשביל נשמות ישראל נבראו כו' וכשישראל
עושים רצון הבורא כביכול הש"י שמח ויש לו תענוג
מעמו בית ישראל אשר בשביל זה התענוג ברא כל
העולמות. והבורא ב"ה משפיע טובה על ישראל ועל
כל העולמות ומצמצם השפע במדה להשפיע על כל
העולמות וכשהחיצונים רוצים לקבל שפע ג"כ מזו
המדה אז הבורא ב"ה מעלה זאת המדה אשר בה נותן
שפע לכל העולמות להסתכל במחשבה הקדומה. ובמחשבה
הקדומה ישראל עלו ובשביל נשמות ישראל בא השפע
על כל העולמות, ואז השפע בא רק על ישראל לבדם
ואין החיצונים יכולים לקבל שפע מזאת המדה. שם וארא.
תפקיד
השירה
עיקר
השמחה הוא בלב וא"כ מה צורך לדבר ולשיר בעת
השמחה. הענין הוא דהשמחה שבלב היתה נפסקת
לשעה או ליותר. אבל כשהאדם מדבר דבורים
בעת שמחתו השמחה מתפעלת ומתרבה יותר ויותר,
ולכן עם בני ישראל כשנקרע הים לפניהם רצו להרבות
השמחה ולהשתעשע עם בוראם ושלא להפסיק, על כן
נכנסו לגדר הדבור ושוררו לו בני אלים בכדי
להרבות התענוג. שם בשלח.
הוא
מסרב לתקוע בשופר
פעם בא
רבי לוי יצחק אל התקיעות בראש השנה, עלה על
הבמה וכבן המתחטא לפני אביו אמר; רבש"ע!
אתה סובר שאתקע לפניך? תתקע לך המלכות הרשעה
המציקה לישראל בגזירותיה, יתקע איבאן! חיכה
שעה קלה, חזר ואמר אבל מה אעשה לך רבש"ע לאחר
שאהבתיך אהבת עולם אבטל רצוני מפני רצונך.
מגדולי החסידות חוברת
א.